על "פיין און גבורה – ענות וגבורה"

פורסם על-ידי

צוות ההוצאה לאור מונה חמישה חברים וחברות.
אנחנו כאן לענות על כל שאלה ולשמוע מה לכם יש להגיד.
ניתן לקרוא עוד אודותינו בעמוד יצירת קשר

שורשיו הרעיוניים של מרד תנועת "דרור" בגטו וורשה

"פיין און גבורה אין דעם יידישן עבר אין ליכט פון דער קעגנווארט"

"ענות וגבורה בעבר היהודי לאור המציאות של ימינו"

(בהוצאת דרור, וורשה, אוגוסט 1940; מהדורה עברית בהוצאת "דרור לנפש", תל אביב, 2011)

לדף הספר באתר ההוצאה

…הוא התהלך בלובלין ביום השוק, בין הפליטים, הגרושים, העגונות, האלמנות והיתומים. שמע אנחות יהודיות שהתהדהדו בחלל השוק, התעמק בכל העניין כולו, ביקש להבין את טעם הצרות. רגע אחד נעלם ממנו הטעם ולא הבין, ושרתה עליו עצבות. והעצבות הביאתהו לידי שברון הלב, שהרי ידוע, כי אך מדרגה אחת מעצבות לספקות…
ופעם אחת התהלך בסמטה צרה בלובלין, שבה נמצאות החנויות. ראה זקן עומד לפני חנות ומזמין קונים אל חנותו. השתומם מאוד, שכן החנות הייתה ריקה,ומאומה לא היה בה למכירה. נכנס אל החנות ושאל את הזקן:
מה אתה מוכר פה? הלוא חנותך ריקה ואין בה דבר למכירה."
ענה לו הזקן:
"מוכר אני בטחון."
התבונן בזקן, שכן פניו היו מוּכרים לו – כאילו כבר ראה אותו אי-פעם…

על קידוש השם / (שלום אש)

מראשי מרד גטו וארשה, שלושים שנה לאחר המרד. מימין לשמאל: שמחה רטהייזר-רותם (קז'יק), לובה גוויסר, צביה לובטקין, מארק אדלמן, יצחק צוקרמן.

 

 

אנתולוגיית הענות והגבורה של העם היהודי רואה אור במלאות שבעים שנים להוצאתה המקורית. אנתולוגיה חשובה זו נערכה על־ידי יצחק צוקרמן ואליהו גוטקובסקי ושימשה מקור השראה לסמינר רעיוני של תנועת דרור במחתרת בגטו ורשה בשנת 1940, שבו הוכשרו חברי התנועה לקראת המרד.

מהדורה חדשה זו נועדה למחנכים, למורים, למדריכים ולכל בני האדם אשר מבקשים ללמוד וללמד את מורשת השואה, הגבורה והמרד, וכן את קורות רדיפות היהודים בעת העתיקה ובעת החדשה. במהדורה זו משולבים קטעי העברית לצד תרגומים לאידיש.

 

מתוך ההקדמה לאנתולוגיה:

על חלק גדול מן העם היהודי – היינו, החלק שבמערב אירופה ובמרכזה – עוברת אחת התקופות הקשות ביותר בדברי ימי ישראל. ואף-על-פי שאנו היהודים הננו עם שכבר התרגל לניסיונות קשים בעטיין של צרותיו המרובות וענותו במשך כל שלושת אלפי שנות תולדותיו, עולות צרותינו של הימים האלה מבחינות רבות על צרותינו בעבר. עתה יש לצרותינו צליל חדש, כשם שחדשה היא הדרך שבה רוצים לדכאנו ולעוקרנו מן השורש. בכל המקומות שאנו יושבים בהם מזה דורות בארצות רבות באירופה עושים שונאינו מאמצים להשמידנו מבחינה רוחנית ופיסית, לבל יישאר שם מאיתנו שריד ופליט.

[…] היום נראה לנו, כאילו הכל התייצבו נגדנו כדי להשמידנו – השמדה פיסית ורוחנית.

אך אנו, כאומה תרבותית עתיקת-יומין, בעלת מורשה רוחנית עשירה, שממנה אנו שואבים מלוא חופניים, אין אנו יכולים ואין אנו רוצים להיספות. שהרי במשך קיומנו ההיסטורי בן שלושת אלפים שנה כבר עברו עלינו שעות קשות כאלה לאין-ספור – ואולי אף קשות מאלה – ואנו מוסיפים להתקיים, על אפם ועל חמתם של אויבינו ומדכאינו. בתולדותינו העשירות גילינו עקשנות של בני-אדם הנאבקים למען אמת גדולה ולמען עניין צודק. דברי-ימינו מוכיחים לנו בעליל, שאנו אומה גדולה – גדולה הן בסבלה העל-אנושי הן ביצר-הקיום שלה! אפשר לדכא אומה כזאת רק באופן זמני, אך אי-אפשר למחות אותה מעל פני האדמה.

[…] ממש מדכאים אותנו סיפוריהם של רושמי הרשומות שלנו, השלווים כמעט תמיד, המסופרים בנימה עניינית, כיצד הומתו יהודים לאלפיהם, כיצד נעקרו מן השורש עשרות ומאות קהילות יהודיות עתיקות ומבוססות, וכיצד הקריבו עצמם יהודים למען אמיתם. בשמחה פשטו את צווארם לסכין המרצחים, מתוך אמונה כי בכך הם מכפרים על עוונותיהם בעולם הזה. ולכן אנו קוראים לעתים כה רחוקות בתיאוריהם של רושמי-הרשומות על מעשים של התגוננות ונקם מצד היהודים הנרדפים. ברם, למרות ההתלהבות הדתית שהשתלטה ללא מצרים על מוחותיהם ועל רגשותיהם של המוני העם היהודי, אנו שומעים גם על מעשי-גבורה ומסירות-נפש של יחידים ושל קהילות שלמות, שהתנגדו נמרצות לרוצחים מתוך רגש של כבוד עצמי, ובמחיר יקר הקריבו את חייהם על מזבח האומה. על כך רשמו בעלי הכרוניקות שלנו עובדות מאלפות, שמהן עולה בבירור עמידת-הגבורה הפעילה של היהודים הנרדפים, אשר קידשו את השם לא רק בהתנגדות פאסיבית, אלא גם עשו את חשבון-הדמים עם הקמים עליהם להשמידם.

[…] הנה-כי-כן, דווקא במעשים אלה של התגוננות עצמית נעוצים שורשי הרעיון בדבר הגנה עצמית יהודית, רעיון שבא על תיקונו רק בראשית המאה העשרים, בימי הפרעות על היהודים בשורה של ערים ברוסיה, בייסוד "השומר" בארץ-ישראל, בשנות-הזוועה של 1917-1920 באוקראינה בימי מלחמת-האזרחים, ולבסוף – בהגיע רעיון ההגנה היהודית העצמית לנקודת-השיא בהגנת היישוב היהודי במולדתו.

 לקריאת המבוא המקורי של האנתולוגיה

דברי אנטק צוקרמן על "פיין און גבורה", המופיעים בספרו "שבע השנים ההן":

pain on gvure"הדבר החשוב שניסינו לעשות בשנת 1940 הוא הוצאת האנתולוגיה, ספר יחיד שהוצא בגטו (פרט למחזה "איוב" של יצחק קצנלסון שהוצאנו מאוחר יותר): "פיין און גבורה"… באנתולוגיה זו – חלקים גדולים שמצאנו בספרים שהיו אצלי בספריה… איך הגעתי לספריה כזו? בעלי הספריות וגם סופרים היו מוכרים את הספרים שלהם, כדי לקיים את הנפש. בספרו המונומנטלי של ישראל צינברג "תולדות הספרות היהודית והעברית" מצאנו קטעים מתורגמים, שהוא הביא, למשל, מתקופת הצלבנים. מצאנו את "ברוך ממגנצה" של שאול טשרניחובסקי שתרגם יחיאל לרר ליידיש, תרגום חופשי; כמו כן, תרגמנו מתוך כתבי ברנר. יש לומר שמצאנו דברים רבים אקטואליים. סיימנו בדבריו של טבנקין במועצת יגור, בשנת 1936.

הנושא היה: העמידה על הנפש. טבנקין, ככלל, קשה מאוד לתרגום; מפני זה ערכנו קצת את הדברים. זאת הייתה חוצפה, אבל היה צריך "לעגל" קצת. האנתולוגיה מתחילה גם כן בעמידה על הנפש, בפרעות, וממשיכה בגזירות שונות: מסעי-הצלב, גזירות הרועים, גזירות עלילות הדם, הרעלת הבארות, אחר כך דברים משל ברנר על העמידה על הנפש ("הוא אמר לה"), וכן דברים על "השומר" ו"ההגנה".

היה לספר הזה הד בלתי רגיל, ורבים מאלה שקיבלו את האנתולוגיה המודפסת בסטנסיל כרכו אותה ושמו אותה בין ספריהם. הספר הזה היה מקור של השראה חינוכית, והוא נותן מושג מה יכולנו ומה לא יכולנו ללמוד מהדורות הקודמים. על טרבלינקה לא היה אפשר ללמוד עד אז מההיסטוריה ומהספרות. אני אומר זאת בעקבות הדברים על מלחמת העולם הראשונה. בשום מקום, או בשום תקופה לא היה מצב, שבכל המקומות בבת-אחת היו גזירות ופרעות וצרות אחרות. היו מצבים שברחו ממזרח למערב כמו בימי חמלניצקי. או כמו בימי מסעי-הצלב – שברחו ממערב מזרחה. אבל בכל המקומות ובכל הקהילות אירופה, יד אחת תארגן ותבצע מוות טוטאלי – כזאת לא הייתה בהיסטוריה היהודית. לכן קשה היה ללמוד מהעבר, מהניסיון ההיסטורי, ולא מצאנו בו אפילו ביטוי מזערי למצב של השמדה טוטאלית. ומה שמצאנו נבדל אלף הבדלות מההשמדה שהיתה בימי היטלר. ולא היה לזה ביטוי גם אצל המשורר אשר כתב "כל הארץ לי גרדום". שהרי היה זה רק ביטוי, דפוס לשוני. כאשר ביאליק כתב את "על השחיטה" לא הייתה כל הארץ גרדום ליהודים. אכן, היו פוגרומים, גם לגבי "משא נמירוב" ("בעיר ההריגה") שנכתב אחרי פרעות קישינוב, אי אפשר היה להגיד כי באותו יום ארעו הפרעות בכל המקומות שבהם נמצאו יהודים. לא היה אפוא ממה וממי ללמוד, ולו הייתי מעלה אז, אפילו לרגע, על דעתי את אשר לא ראינו בחלומותינו הרעים ביותר, הייתי חושב: "יצחק צוקרמן, לך לבית משוגעים!" כי דרוש היה דמיון חולני, כדי להגיע למסקנות כאלה.

 לקריאת סקירה מקיפה על האנתולוגיה ע"י תום נבון

ספר זה הינו חלק מסדרת ספרים לציון שבעים שנה למרד גטו ורשה הקרויה "בית הספר לרוח האדם". סדרה זו נועדה ללמד ולהזכיר על האנשים והתנועה ששינו את פני ההיסטוריה היהודית ומרדו בה, אף על פי כן. מרידתם – בחינוך, בתנועה, בהתנגדות ובאחיזת הנשק, תוך סירוב להשלים עם הגורל שיועד להם, אף במקום ובמצבים הנואשים ביותר. מתוך מפגש לומד ומשוחח עם בחירותיהם – אנו קוראים לתיקון ולמרד חסר פשרות במציאות החיים בישראל במאה ה-21, מרד בכל מה שאינו צודק ושראוי לתיקון.

בין הספרים"שנה בטרבלינקה" / יעקב ויירניק"ענות וגבורה – בעבר היהודי לאור המציאות של ימינו" / אנתולוגיה בעריכת יצחק צוקרמן ואליהו גוטקובסקי"והייתה גם אהבה בגטו" / מארק אדלמן"מרד של בדידות" / זאב איבינסקי"חנצ'ה ופרומקה: מכתבים ודברי זיכרון", "שיחות עם היטלר" / הרמן ראושנינג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*