69 שנים לפרוץ המרד הוורשאי ב-1944

Uprising_kotwica
היום לפני 69 שנים פרץ המרד הוורשאי (המכונה "המרד הפולני"), שבו לחם צבא המחתרת הפולני נגד כוחות הכיבוש הגרמני-נאצי. בסופם של חודשיים עקובים מדם, שבמהלכם נהרגו בקרבות למעלה מ-200 אלף אזרחים פולנים, דוכאה ההתקוממות באכזריות, והמחתרת הפולנית הוכרעה סופית ע"י הגרמנים.
כותב על כך מארק אדלמן, ממפקדי מרד גטו וורשה בספרו האחרון "והייתה גם אהבה בגטו", בפרק "קרעי זיכרון":
"את המרד הפולני תיארו רבים, מכל היבט, ולא היה לי מה להוסיף, אילולא הייתי במצב מיוחד כחייל לשעבר, שונה מזה של שאר המורדים. היו לי מדי מורדים עם סרט לבן-אדום לזרוע ונשק, אבל הפנים היהודיות שלי הן שקבעו לאיזה יחס אזכה מצד האנשים שפגשתי. טוב ורע. ידידותי ועוין. מה שכתבתי הוא אולי בלי טעם וריח, אבל אלו הם רק קרעי הזיכרון שלי.

1 באוגוסט 1944
גרתי אז יחד עם אנטק וצלינה (צביה) בלשנו, בבניין שעמד בשכנות לכנסיה פרוטסטנטית. זאת הייתה אחת משתי דירות בקומה השנייה אליה הגיעו דרך הכניסה השנייה. היה בה קיר נוסף שנבנה על ידי בנאי מקצועי באחד החדרים, ומאחוריו נוצר מחבוא. את הדירה הזאת הסתירה מרישיה סאוויצקה, שיחד עם דודתה, אנה וכלסקה, נטלה חלק בארגון החיים שלנו בצד הארי. מרישה הסתירה את הדירה, נו… זאת אומרת שכרה אותה על שמה והייתה מגיעה אלינו ומביאה אוכל וידיעות. באותו יום היא הגיעה מוקדם אחרי הצהריים ואמרה שבפינת ז'לזנה וטוורדה חילקו בחינם "בטאון ידיעות". היא שמעה שהדפיסו חמישים אלף עותקים ממנו, אבל כבר חילקו את הכול ולא נשאר בשבילה. בוולסקה ראתה עגלות גרמניות עמוסות ברהיטים, צרורות וחיילים פצועים הנוסעות לכיוון מלוביץ'. האווירה בעיר משונה, כולם שמחים. למרות שלפי השמועה הגיוסים הקרובים בוטלו ובאופן תאורטי אף אחד מאתנו לא ידע שהיום צריך להתחיל המרד הפולני, בעיר ניכרה התרגשות.
ופתאום בחמש אחר הצהריים שמענו קול צעידה של הרבה רגליים בחדר המדרגות. הצצנו דרך סדק בדלת וראינו איך מדירת השכנה שלנו בקומה הראשונה יוצאים אחד אחרי השני צעירים חמושים. אנחנו חששנו מהשכנה שאי אפשר לסמוך עליה ואפילו הנחנו שהיא עוקבת אחרינו, כי בכל פעם שפתחנו את הדלת היא הייתה מציצה לחדר המדרגות. ובינתיים, כיוון שהיה לה מחסן נשק בדירה, היא לא יכלה לסמוך על איש ולכן בוודאי התבוננה בנו בחשדנות כזאת. האנשים הצעירים ירדו לחצר, ויכולנו לראות כיצד הם מתאספים, ושמים סרטים לבנים-אדומים על הזרוע. לא ראינו איך הם יוצאים לרחוב, כי היינו הרי באגף המוסתר. אבל כעבור זמן קצר הגיעו אלינו מרחוק קולות היריות. תחילה בודדות, ואחר כך יותר ויותר. כלומר – מרד!"