שָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ

הקדמה למהדורה בעברית

הֶרֶס הָאֳנִיָּה אוֹסְקַאְוַא עַל-יְדֵי צִוְּתָהּ

"בְּרֵאשִׁית שְׁנַת 1922

חָתַמְתִּי לַעֲלוֹת עַל אֳנִיַּת-הַקִּיטוֹר בַּת-שֵׁשֶׁת-אֲלָפִים-הַטּוֹנוֹת אוֹסְקַאְוַא

שֶׁנִּבְנְתָה אַרְבַּע שָׁנִים קֹדֶם עֲבוּר שְׁנֵי מילְיוֹן דּוֹלָרִים

עַל-יְדֵי ה-United States Shipping Board. בְּהַמְבּוּרְג

עָמַסְנוּ מַשָּא, שַׁמְפֵּיין וְלִיקֶר בִּשְׁבִיל רִיוֹ.

מִכֵּיוָן שֶׁהַשָּׁכָר הָיָה גָרוּע

חַשְׁנוּ בְּצֹרֶךְ לְהַּרְווֹת אֶת עִצְבֵּנוּ

בְּאַלְכּוֹהוֹל. כָּךְ

מָצְאוּ כַּמָּה אַרְגְּזֵי שַׁמְפֵּיין

אֶת דַּרְכָּם לְחַדְרֵי-הַצֶּוֶת. אֲבָל גַּם בְּחַדְרֵי-הַקְּצִינִים

אֲפִילּוּ עַל הַגֶּשֶׁר וַּבַחֲדַר-הַמַּפּוֹת

נִשְׁמְעוּ כְּבָר אַרְבָּעָה יָמִים אַחֲרֵי הַמְבּוּרְג

צִלצוּלֵי הַכּוֹסוֹת וְהַשִּׁירִים

שֶׁל אֲנָשִׁים לְלֹא-דְאָגוֹת. – פְּעָמִים אֲחָדוֹת

תָּעֲתָה הָאֳנִיָּה מִמַּסְלוּלָה. וּבְכָל-זֹאת

הִגַּעְנְו הוֹדוֹת לִנְסִיבּוֹת מֵיטִיבוֹת

לְרִיוֹ דֶה זַ'אנֵירוֹ. הַקְּבַרְנִיט שֶׁלָּנוּ

מָנָה מֵאָה אַרְגְּזֵי שַׁמְפֵּיין פָּחוֹת

בִּשְׁעַת הַפְּרִיקָה. אֳבָל מִכֵּיוָן

שֶׁלֹּא מָצָא צֶוֶת יוֹתֵר טוֹב בִּבְּרַזִיל

נֶאֳלַץ לְהֵיָעֵזר בָּנוּ גַּם בַּהֶמְשֵׁךְ. עָמַסְנוּ

לְמַעְלָה מֵאֶלֶף טוֹנוֹת בָּשָׂר קָפוּא בִּשְׁבִיל הַמְבּוּרְג.

לְאַחַר יָמִים אֲחָדִים בַּיָּם גָּבַר עָלֵינוּ שׁוּב הָעֵצֶב

עַל הַשָׂכָר הַגָּרוּע, וְעַל הַגִּיל חֲסַר-הַבִּיטָּחוֹן, וְאֶחָד

מֵאִתָּנוּ שָׁפַךְ מֵרֹב יֵאוּש

יוֹתֵר מִדַּי נֵפְטְ לַדְּוָדִים, וְהָאֵש

הִתְפָּרְצָה מִן הָאֲרֻבָּה עַל-פְּנֵי כָּל הַסִּפּוּן, כָּךְ

שֶׁהַסִּירוֹת, הַגֶּשֶׁר וַחֲדַר-הַמַּפּוֹת נִשְׂרְפוּ. כְּדֵי שֶׁלֹּא לִשְׁקֹעַ

הִשְׁתַּתַּפְנוּ בְּכִיבּוּי הָאֵשׁ, אֲבָל

מִשֶּׁחִטַּטְנוּ שׁוּב בַּשָּׁכָר הַגָּרוּע (עָתִיד בִּלְתִּי-בָּטוּחַ!) לֹא הִתְאַמַּצְנוּ

יֶתֶר עַל הַמִּדָּה לְהַצִּיל הַרְבֵּה מִן הַסִּפּוּן. זֹאת

יוּכְלוּ לִבְנוֹת בְּקַלּוּת מֵחָדָשׁ בְּהוֹצָאָה מְסֻיֶּמֶת, שהרי

חָסְכוּ לָהֶם דֵּי כֶּסֶף מִשְּׂכָר עֲבוֹדָתֵנוּ.

מַאֲמָץ גָּדוֹל מִדַּי בְּאֶמְצַע הַחַיִּים

מַזְקִין אֶת הַגְּבָרִים מַהֵר וּמַחֲלִישָׁם בְּמַאֲבַק-הַחַיִּים.

כָּךְ, כִּי נֶאֱלַצְנוּ לַחְסֹךְ בְּכֹּחוֹתֵינוּ, נִשְׂרְפוּ

יוֹם אֶחָד הַדִּינַאמוֹיִם, הַדּוֹרְשִׁים טִפּוּל

שֶׁאֵינוֹ נִיָּתן עַל-יְדֵי אֲנָשִׁים חַסְרֵי-רָצוֹן. עַכְשָׁיו

הָיִינוּ בְּלִי אוֹר. תְּחִלָּה הִשְׁתַּמַּשְׁנוּ בִּמְנוֹרוֹת-נֵפְטְ

כְּדֵי לֹא לְהִתְנַגֵּשׁ בָּאֳנִיּוֹת אֲחֵרוֹת, אֲבָל

תּוֹרָן עָיֵף, מְיֹאָשׁ מִמַּחֲשָׁבוֹת

עַל זִקְנָתוֹ לְלֹא חֶדְוָה, חָסַךְ לוֹ עֲבוֹדָה וְהִשְׁלִיךְ

אֶת הַמְּנוֹרוֹת לַיָּם. בְּעֵרֶךְ אָז, קְצָת לִפְנֵי מַאדֵירֳה

ִהִתְחִיל הִבָּשָּׂר לְהַסְרִיחַ בַּחֲדַר-הַקֵּרוּר

בִּגְלַל שִׁתּוּק הַדִּינַאמוֹיִם. לְרֹעַ-הַמַּזָּל

שָׁאַב מַלָּח מְפֻזָּר הַחוּצָה בִּמְקוֹם אֶת מֵי-הַבִּיּוּב

כִּמְעַט אֶת כָּל הַמַּיִם הַטְּרִיִּים. נִשְׁאֲרוּ עוֹד מַיִם לִשְׁתִיָּה

אֲבָל לֹא עוֹד בִּשְבִיל הַדְּוָדִים. עַל-כֵּן נֶאֱלַצְנוּ

לָקַחַת מַיִם מְלוּחִים בִּשְׁבִיל הַקִּיטוֹר, וּמִזהֶּ שׁוּב

נִסְתְּמוּ לָנוּ הַצִּנּוֹרוֹת בְּמֶלַח. נִקּוּיָם

גָּזַל זְמַן. שֶׁבַע פְּעָמִים הֻצְרַכְנוּ לַעֲשׂוֹת זֹאת.

וְאָז הָיְתָה תָּקָלָה בַּחֲדַר-הַמְּכוֹנוֹת. מְגַחֲכִים

הִטְלֵאנוּ אֶת הַתָּקָלָה. הָאוֹסְקַאוַא

נִסְרְכָה לְאַט לְתוֹךְ מַאדֵירָה. שָׁם

לֹא הָיְתָה כָּל אֶפְשָׁרוּת לְתִקּוּנִים בְהֶקֵּף

שֶׁנִּדְרָש עַכְשָׁו. לָקַחְנוּ לָאֳנִיָּה רַק

קְצָת מַיִם, מְנוֹרוֹת אֲחָדוֹת וּקְצָת נֵפְטְ לַמְּנוֹרוֹת. הַדִּינַאמוֹיִם

כַּנִּרְאֶה נֶהֶרְסוּ לְגַמְרֵי, שֶׁבִּגְלַל זֶה

לֹא פָּעֲלָה מַעֲרֶכֶת הַקֵּרוּר, וְהַסִרְחוֹן שֶׁהָלַך וְנִרְקַב הָיָה לְלֹא-נְשֹא

לַעֲצַבֵּינוּ הַמְרֻשָּׁשִׁים. הַקְּבַרְנִיט

הִסְתּוֹבֵב רַק עִם אֶקְדָּח עַל הַסִּפּוּן – סִימָן

שֶׁל אִי-אֵמוּן מַעֲלִיב! אֶחָד מֵאִתָּנוּ

שֶׁיָּצָא מִכֵּלָיו בִּגְלַל הִתְנַהֲגוּת לֹא-רְאוּיָה כָּזֹאת

סוֹף-סוֹף יָרָה קִיטוֹר לְתוֹךְ צִנּוֹרוֹת-הַקֵּרוּר. כְּדֵי שֶׁהַבָּשָׂר הָאָרוּר

לְפָחוֹת יִתְבַּשֵׁל. אוֹתוֹ אַחַר-הַצָּהֳרַיִם

יָשַׁב כָּל הַצֶוֶת וְחָשַׁב בְּשַׁקְדָנוּת

בְּכַמָּה יַעֲלֶה הַמַּשָא לְמֶמְשֶׁלֶת אַרְצוֹת-הַבְּרִית. עוֹד לִפְנֵי תֹם הַנְּסִיעָה

עָלָה בְּיָדֵינוּ לְשָׁפֵּר אֶת שִׂיאֵנוּ: בְּחוֹף הוֹלַנְד

אָזַל לְפֶתָע נֵפְטְ-הַהַסָּקָה, כָּךְ שֶנֶּאֶלְצוּ

בְּהוֹצָאוֹת גְּדוֹלוֹת לִגְרֹר אוֹתָנוּ לְהַמְבּוּרְג.

הַבָּשָׂר הַמַּסְרִיחַ גָּרַם לִקְבַרְנִיטֵנוּ דְאָגוֹת רַבּוֹת. הָאֳנִיָּה

סִיְּמָה בַּחֲצַר-הָעֲצָמוֹת. כָּל תִינוֹק, סָבַרְנוּ

יָכוֹל הָיָה לִרְאוֹת, שֶׁשְׂכָרֵנוּ

בֶּאֱמֶת הָיָה נָמוּךְ מִדַּי."

                     ברטולד ברכט

עבור רבים מאיתנו, השוויון הפוליטי שהיה לנו הוא חסר משמעות לאור אי-השוויון הכלכלי. קבוצה קטנה ריכזה בידיה שליטה כמעט מוחלטת על נכסי הציבור, על הכסף של אנשים אחרים, על העבודה של האנשים, על החיים של האנשים. בשביל רבים מדי מאיתנו החיים כבר אינם חופשיים, החירות אינה אמיתית, בני האדם אינם יכולים עוד לצעוד ולחפש שמחת חיים.

כנגד עריצות כלכלית כזאת לא יכול האזרח האמריקאי לפנות לעזרה, אלא רק לכוח המאורגן של הממשלה. המפולת של 1929 חשפה את פרצופה האמיתי של אותה עריצות, הבחירות של 1932 היו המנדט של האזרחים לסיים אותה. תחת מנדט זה היא מסתיימת.

נשיא ארצות-הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט

עם השבעתו לכהונה שנייה ב-1936

השיטה הכלכלית שבה אנו חיים סובלת ממשברים חוזרים ונשנים מיום היוולדה. המשבר הכלכלי הגדול האחרון, משבר הסאב-פריים, מהווה דוגמה לבעייתיות זו. משבר זה שאליו נקלעה המערכת הפיננסית בשנת 2008 כמעט שהביא לעצירה מוחלטת של המערכת הכלכלית כולה. הוא גרם לקריסת בנקים וגופים כלכליים ענקיים ולנסיקת האבטלה ברחבי העולם. עקב המשברים הנלווים התערערו משטרים, וכל המערכת הכלכלית העולמית נכנסה להאטה שטרם רואים את סופה נכון לרגע זה (ינואר 2011). דוגמה נוספת למשבר היא עליית מחירי מוצרי היסוד שמתרחשת בעולם ובישראל זו הפעם השנייה במהלך שלוש שנים. דוגמאות למשברים נוספים מההיסטוריה הקרובה והרחוקה לא חסרות ומתרחשות מעת לעת. אפשר להניח כי ככל ששיטה זו תמשיך למשול בכיפה, לא תחלוף המשבריות ואף תגבר.

מטרידות לא פחות מהמשבריות המחזורית הן תוצאותיה. לאחר שקיעת האבק מתברר כי מי שמשלם את המחיר היו ועודם הרוב המוחלט של אזרחי המדינות, גם אם הללו לא היו קשורים אל המשבר ישירות. אפילו בשנות השגשוג, גם במהלך שנות השפל וגם בשנות היציאה ממנו, התוצאה היא זהה. הפערים החברתיים מעמיקים, הצמיחה מתרכזת אצל מעטים, והדמוקרטיה הופכת בהדרגה לפלוטוקרטיה: שלטון העשירים, או לאוליגרכיה: שלטון של משפחות בודדות.

בישראל זכינו ל"הישג מיוחד": כבר קרוב לארבעה עשורים אנו סובלים השכם והערב ממשברים. המדיניות הכלכלית הובילה אותנו בעקביות מהיות המדינה השוויונית במערב להיות מדינה שהפער בהכנסות אצלה מקביל לזה של מרוקו ושל אלג'יר וקרוב לזה של ירדן. בארגון המדינות המתועשות שישראל התקבלה אליו בשנה שעברה אנו מצויים במקום הראשון בשיעור העוני.

בה בעת אנו מצויים תחת עיצוב תודעתי מתמיד. מדורי הכלכלה בעיתונות הכתובה והמקוונת מדווחים על נושאים קריטיים בצורה לא נגישה. ככלל הם מפגינים הסכמה לכיוון הכללי של המדיניות הכלכלית הקיימת, וחלקם אף מבקשים להקצינהּ. בכל מדור אחר ייתפסו שבחים שכאלו לממסד כניסיון לנשיאת חן או ככתיבה מטעם, ולא כעיתונות החותרת לחשיפת האמת בפני האזרח. דוגמה קצרה אך מאלפת היא העובדה שזה ארבעה עשורים מטיפים לנו, לישראלים, אנשי מחקר ומבצעי המדיניות הכלכלית שאמריקה היא המודל הנשאף. הבה נבחן מה מצפה לנו אם נבחר במודל זה:

מנתונים שהתפרסמו לאחרונה, מסתבר כי באמריקה אי-השוויון הגדול ביותר במצב הכלכלי ובחלוקת ההכנסות איננו הפער שנפתח בין העניים לעשירים או בין העניים למעמד הביניים. מתברר שהפערים הגדולים ביותר נפתחו בין המעמד המבוסס לעשירים ובין העשירים לעשירים מאוד. ארבע מאות אמריקאים בלבד מחזיקים בעושר השווה בגודלו לזה של חצי מחברי העם האמריקאי יחדיו. עוד מסתבר כי בארצות-הברית, שלהידמות לה מפללים כאן, הכנסתו הריאלית של מעמד הביניים עומדת במקום כבר שלושים שנים.

מבט קצר מגלה כי המציאות בישראל כבר דומה מדי לזו של אמריקה. אנחנו עובדים יותר שעות עבור שכר שהולך וקטן ביחס לעוגה הלאומית הגדלה בזכות עבודתנו הקשה. זאת ועוד, אנו משלמים מסים עקיפים גבוהים (מע"מ ודומיו) על מוצרי יסוד שמטרתם לממן את הורדות המסים לעשירים (הפחתה במס החברות ודומיו). במקביל אנו נאלצים להביט בעיניים כלות כיצד יורדת רמתם של שירותי המדינה. לפנינו נוסקים בעשרות אחוזים מחירי המוצרים החיוניים לחיים בני קיימא, כגון דיור. עליית המחירים מתרחשת תוך שנים בודדות, בקצב הגדול פי כמה מזה של עליית המשכורות.

למרות הדחיפוּת שבעניין לא שוּנתה המדיניות והתוצאות נותרו כשהיו. זאת במחיר הרסני לרוב המוחלט של האזרחים. מה שמטריד עוד יותר הוא שתכניות טובות לתיקונה, כגון זו המצויה בספר זה, נהגו, נכתבו ופורסמו כבר לפני למעלה מחמישים שנים.

חוסר תיקון מדיניות כלכלית מעין זו צריך להטריד כל אזרח ואזרחית החרדים לעתידם ולעתיד משפחתם. האחריות מחייבת אותנו לפקפק בהנחה שהרווחים העצומים של אלו שבצמרת המלווים בהתרוששותם האטית של היתר הם תוצאה של "היד הנעלמה" שתיאר הכלכלן אדם סמית ומהווים ביטוי טבעי ל"כלכלת השוק". לא מדובר בעניין תקופתי, אלא במגמה מוכחת של כמה עשורים. יוצא מכך שעלינו להגיע למסקנה המטרידה כי התוצאה הנוראית שאנו רואים לנגד עינינו היא מטרתה של המדיניות הממשלתית שיכלה להיות אחרת.

ספר זה נהגה למטרת שינוי המגמה, ומטרתו להבין את הכלכלה כך שניתן יהיה לתקנה. אבא פ' לרנר (1982-1903) מצליח לפזר את הערפל הכלכלי המנחה את המדיניות הנוכחית בצורה פשוטה וביד מיומנת, לפצח בקלות את "הצופן הכלכלי" תוך עמידה על הסתירות הגלומות במבנה השיטה הכלכלית הקלוקלת הרווחת בימינו. וחשוב מכול: לאורכו פרושה מדיניות כלכלית אלטרנטיבית מוסרית ופשוטה להבנה. לרנר שם דגש על כך שספרו יהיה נהיר לכל אדם מן השורה שיש לו כמה שעות פנויות לקרוא. משום כך הוציא תחת ידיו ספר שמאופיין באפקטיביות. שעה של עיון בו מובילה לרצף הגיוני של תובנות רבות הנבנות אחת על גבי השנייה; תוכנו מסודר ומאפשר חזרה ועיון מחדש בצורה קלה גם כשהסוגיות הכלכליות מתעדכנות.

לרנר איננו פופוליסט. הוא נחשב לתלמידו המפורסם ביותר של ג'ון מיינרד קיינס, הנחשב למייסד תורת הכלכלה שעל בסיסה הוקמה מדינת הרווחה. קיינס ידוע בתרומתו להגות הכלכלית, התיאורטית והמדינית בכמה רבדים ותחומים. הוא נחשב ל"מי שהיה בשביל השמאל הכלכלי מה שהיה מילטון פרידמן בשביל הימין, דובר רהוט ותמציתי בעל מחשבה עמוקה אך מדויקת".[1] במהלך השנים הושפעו מלרנר עמוקות סוציאליסטים וקפיטליסטים רבים על אף שכתיבתו לא כוונה לצד פוליטי כזה או אחר, כי אם להבנת הכלכלה לאשורה.

בעינינו, המסר הגדול בספר זה ובכתבי לרנר בכלל הוא שניהול מדיניות כלכלית המכוונת לרווחת האזרחים הוא צעד קדימה לקראת ניהול דמוקרטי יותר של מוסדות המדינה. לרנר מראה כי כלכלת התעסוקה טומנת בחובה את הפוטנציאל לשחרור האדם משעבודיו הכלכליים. היא מאפשרת לחברה לחתור לצמיחה במקביל לצמצום פערים. בכלכלת התעסוקה מתפקדים אמצעי הייצור והיָזְמָה החופשית ככלים לקידום כלל החברה ולא להתעשרותם המופרזת של יחידים. בהגותו של לרנר דרים בכפיפה אחת הרצון לתיקון עולם והפרגמאטיות הגדולה המכוונת למשותף לכלל האזרחים ללא הבדל דעותיהם הפוליטיות. משותף זה הוא זכותם המלאה לעבודה וזכויות בסיס נוספות. לרנר מחזיר אותנו אל החזון הבסיסי של שלטון דמוקרטי שלנגד עיניו עומדת קיומה של חברת רווחה צודקת ושוויונית לכל חבריה.

כמו בספר המקורי, מתכוון התרגום העברי של ספר זה להושיט יד – לא נעלמה כלל – להבנת המציאות, ללא חשש ללכת לאיבוד בהמשגות מקצועיות ובביטויים מסובכים. אנו מקווים שהצלחנו לכבד את ניסיונו של לרנר להסביר את המושגים בשפה פשוטה.

מבחינת השמרנים, חוסר היכולת לתת פתרונות לכל הבעיות הוא הסיבה לדחות את ההצעה החדשה לטובת שמירה על הקיים. מבחינת המהפכנים, חוסר היכולת לתת פתרונות לכל הבעיות הוא הסיבה לדחות את ההצעה החדשה לטובת שינוי הכול. ההשקפה השפויה היא זו שמבינה שבעולם הריאלי אין דברים מושלמים; השקפה שמכירה בכך שאנו עשויים להמשיך להשתפר לנצח ללא הגעה לשלמות, ושתמיד יהיו לנו בעיות עם עצמנו. ההשקפה השפויה רואה בקיום מתמשך של בעיות לא קרקע להתנגדות לכל הצעת שיפור, אלא סימן מרגיע לכך שמדובר בעולם האמיתי ולא בארץ לעולם לא של חלומות לא אחראיים.

אבא פ' לרנר 

בהוצאתו של ספר זה ובהפצתו אנו מכוונים להניע תהליך שפוי שסופו בהדחה דמוקרטית של מדיניות כלכלית חדגונית שגורמת נזקים אדירים לחברה הישראלית ואשר הגיע זמנה להפוך להערה בשולי דפי ההיסטוריה. אנו מקווים שספר זה יהיה אבן דרך משמעותית בשינוי צורת התנהלותה הכלכלית של החברה הישראלית, בשינוי השיח הכלכלי ובשינוי הדרך שבה מתקבלות החלטות הרות גורל המשפיעות על כולנו. הצורך בשינוי מבורך שכזה נחוץ זה מכבר וחיוני להמשך קיומה ושגשוגה, לראשונה מזה זמן רב, של החברה הישראלית על כל חלקיה.

צוות מחברות המחקר

להתחדשות התיאוריה הביקורתית