אדלמן, המפקד האחרון שנותר חי ממפקדי מרד גטו ורשה, הלך לעולמו ב-2 באוקטובר 2009. ספרו האחרון "ותהי גם אהבה בגטו", מאפשר לקורא לצעוד כפוף גב לצדו בבורות הביוב של ורשה, להלך עמו לצד החומות שהקיפו את הנידונים למוות, לרוץ איתו בין קירות נופלים ברחובות הגטו וגם אולי בראשונה להיחשף לחיי האהבה של אנשי הגטו, והרי היו גם כאלה, בימי התופת הנוראיים.

"למה אף אחד לא שואל אותי אם הייתה אהבה בגטו? למה אף אחד לא מתעניין בזה?", תהה לא פעם אדלמן באוזני מקורביו, "הרי זה מה שאיפשר לשרוד".

ציטוט מההקדמה, מאת רועי ברק ואלון ניסר:

סגנונו הרזה שעובר כחוט השני בין ספרו הראשון "הגטו הלוחם" לספרו האחרון "והייתה גם אהבה בגטו" הפך שלא במתכוון לבעל חשיבות היסטורית יוצאת דופן. תיאוריו הפשוטים של אדלמן כמו תובעים מהקורא לזכור, שהזוועות הן ארציות כמו המלים שבהן הוא משתמש ומזכירים כי השואה תוכננה ובוצעה על ידי בני אדם ולא חיות טרף או מפלצות. כאמור, דווקא בנקודה זו יש חשיבות לטקסטים של אדלמן. הרוע, הטוב והמרד מתוארים על פי רוב בקימוץ מלים ובשפה יומיומית פשוטה כאילו אין היררכיה ביניהן. ואולם אסור לטעות, הסגנון של אדלמן הוא לא רק סגנון "ספרותי" אלא נדבך באישיותו שנמצא בכל אות ומלה.

מעניין לראות שגם אדלמן הבוגר, אדלמן המזדקן ואדלמן הקשיש נשארו נאמנים לסגנונו של אדלמן, מחבר "הגטו הלוחם". במובנים מסוימים מארק אדלמן הוא "מלאך ההיסטוריה" של וולטר בנימין, שנועץ מבטו בנקודת זמן מתרחקת כאשר "עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות". אדלמן בדומה למלאך ההיסטוריה "מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותן לרגליו. בלי ספק היה רוצה היה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים". וכמו מלאך ההיסטוריה, גם אדלמן נהדף אל העתיד בשעה שהעבר הופך לערימת הריסות.

אבל אדלמן הוא לא רק מלאך ההיסטוריה שנידון לחזות בתנועת האנושות באימה ובחרדה מפני העתיד לבוא. אדלמן הוא גם "האיש-שהיה-שם", זה שנקט עמדה אקטיבית כלפי המציאות ובחר לקחת אחריות על סובביו. יותר מזה, אדלמן הוא גם האיש שמשך כל חייו נשאר לנאמן לערכי ההומניזם הסוציאליסטיים שרכש בינקותו בבית הוריו ובתנועת הנוער של הבונד הסוציאליסטית.

אדלמן היה איש המאה העשרים. איש המאה העשרים במובן זה שיש משמעות לבחירות אנושיות ואוניברסאליות ולפעולה בספירה הציבורית. גם במובן העמוק יותר של האמונה, שאפשר וצריך להציב את האהבה אל מול המוות, הייאוש. "הוא ראה כל גינוי של שנאה בחיי הציבור כרוע מוחלט ופעל כדי לגנותם", ספד לו לאחר מותו תדיאוש מזוביייצקי, רה"מ הראשון של פולין שנבחר בבחירות דמוקרטיות.