מרד של בדידות / זאב אבינסקי

 ״…היה לנו עוד נשק אחד: אידיאה גדולה, נכונות גדולה, מסירות נפש גדולה. ראינו את האידיאה של המרד כאידיאה מרכזית בחיינו? ראינו את כל החיים כהכנה גדולה למרד; ראינו את המרד כהמשך טבעי. ראינו את עצמנו כאנשים שמותר להם לחיות ולהתהלך עלי אדמות… רק אם נחיה בשם המרד.״

"שבע השנים ההן", יצחק צוקרמן

מתוך דברי ההקדמה:

אסופה זו של מסות נבחרות על המרד וההתנגדות בימי שואה, שחלקן הגדול ראה אור בבמות שונות בעשר השנים האחרונות (ב- מבפנים; שדמות; עדות; דפים לחקר השואה; ובקובץ על התנגדות ומרד), היא פרי שיח ארוך עם עצמי ועם דורי – שיח ארוך, מענה, ממושך, שאין לו סוף, עם מה שהוא בשורש קיומנו. חמישים שנה שחלפו מאז, לא הקלו ולא יכלו להקל על המצוקה שליוותה כתיבתם של דברים אלה; לא יכלו ולא יוכלו לכבות את ״הדליקה ההיא״, שאנחנו נושאים מאז, כ׳מיכווה אש׳ ו׳ככתובת אש׳ בנפשנו. לאורה של כתובת אש זו, שהוצתה שם, אנחנו מוסיפים לעצב את הכרת עצמנו, לזקוף קומתנו, לפלס דרכנו.

אסופה זו של מסות נבחרות על מרד והתנגדות בימי השואה, ראתה לראשונה אור במלוא חמישים שנה למרד גטו ורשה והיא רואה אור שוב במלוא 70 שנה למרד. 20 השנים שחלפו מאז שינו רבות את פניה של החברה הישראלית ואת האתגרים העומדים בפני המורדים בתוכה. אך התובנות והלקחים הכתובים כאן מתוך המצוקה הגדולה ומתוך הבערה הגדולה של הדור ההוא, נמסרים כאן לשירות המצוקה הגדולה והבערה הגדולה של דורנו.