נובלה ישראלית עכשווית

"היא ממשיכה לקרוא. 'לֹא, סַפְּפוֹ, אֲנִי אוֹמֵר, מִי שֶׁאוֹהֲבִים לֹא יִהְיֶה יָפֶה / כָּל עוֹד קַבְּלָן אוֹ תַּאֲגִיד אוֹ חֶבְרַת כֹּחַ אָדָם מוֹצְצִים אֶת דָּמו.' עיניים מזוגגות, לחשושים בלתי מפריעים, שרבוט על דפי משבצות, כולם יצאו זכאים בבית המשפט של השיעור הזה. עכשיו רק צריך לסיים בכבוד. עוד רבע שעה שלמה. 

'המורה?' שואל סשה מירכתי הכיתה. סשה, חלק שיער וכחול עיניים. ילד פיקח, בלשון אספות ההורים. 'תגידי, הוא אומר בעצם שהקבלנים תמיד היו בני זונות?'"

ספר הביכורים של דפנה ברשילון (1980) מישיר מבט אמיץ אל נימה כמעט סמויה מן העין בחברה הישראלית: עולים חדשים, מעמד ביניים, צעירים שמחפשים משמעות. כל אותם אנשים, כמונו, שמנסים מידי יום להתעלות מעל הוויית חיים אפורה ונוקשה, ומגלים את הכוח שטמון בהם אל מול מערכות גדולות, כסף ומעמד.
במרכז הסיפור הזה עומד מאבקם של חבורת נערים העובדים כנערי משלוחים, אל מול המעסיק המנצל שלהם.

בין שורות הנובלה נגלה שהיופי אינו חסר פגמים או נוצץ. הוא נמצא בחברות, בתקווה, ולעיתים – בתעוזה. הוא מריח כמו זיעה, כמו חיבוק, כמו רוח בערב קיצי.