"השאיפה הערכית, שהיא נחלת מיעוט בלבד מתמקדת במטרה אחרת. אכן – נשגבת, אכן – אוטופית: להכין היום את התשתית לשיתופיות אחרת, שיתופיות עתידית, שתהיה צעד נוסף בהתמודדות האדם עם טבעו האנוכי. אכן, בביטויים נשגבים כאלה הציגו את עצמם גם ראשוני הקבוצות והקיבוצים לפני מאה שנים. ביסודו של דבר, הרי זו אותה כמיהה אנושית ארוכת-ימים שלבשה היום תבנית משודרגת, מותאמת לתחילת המאה החדשה. מטרה זו לא תתבצע בידי ישויות ערטילאיות, כגון אלה הקרויות "קיבוצים" כיום. היא תתבצע בידי יחידים פורצי-דרך, המבקשים לעצמם שותפים ומתקבצים לקבוצות חדשות, שהחזון הזה מפעים אותן."

מעל לשני עשורים חלפו מאז צאת המהדורה הראשונה של הספר "הקיבוץ מת – יחי הקיבוץ" בפעם הראשונה. בשנים אלו החברה הישראלית שינתה את דמותה, הפערים ואי השוויון בין הפרטים המרכיבים אותה הועמקו, המשיכו והחריפו מגמות ההפרטה והפירוד, ורעיונות כמו "שיתוף" ו"שוויון" הועמדו בפני אתגרים קשים ומבחנים גדולים. אך לאורך כל התקופה הזאת המשיך להישמע קולם של הרעיונות עליהם כותב אליהו רגב בספרו. רעיונות אשר לא חדלו להיות רלוונטיים, במיוחד בימים אלו.

ספר זה בא להניח בפנינו את רעיונות השיתוף והקיבוץ, לערער על המחשבה שהם רעיונות ש"פסו מן העולם", ולהציב בפני כל אחד ואחת את הבחירה לבקש לעצמו חיים אחרים, חיים לאור חלום ואמונה שבני אדם יכולים חיות אחד עם השני כשותפים ושווים בבניין חייהם.