"כְּשֶסִּפַּרְתִּי לָהּ,

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה,

הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי לֹא בְּתוֹכִי.

עָמַדְתִּי מִבחוּץ וְרָאִיתִי אֶת עַצְמִי יוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵא, מִשְׁתַּנֶּה

אֶל מוּל עֵינֶיהָ.

חָשַׁבְתִּי שֶׁהוּא כְּבָר לֹא אוֹתוֹ דָּבָר,

וְאָז הִיא עָנְתָה לִי.

הֵבַנְתִּי שֶׁאֲנִי עֲדַיִן אֲנִי,

וְשׁוּב הָיִיתי בְּתוֹךְ עַצְמִי."

ספר זה נכתב בידי חבורת נערים ונערות, חניכי קבוצת איגי בעפולה, כחלק מתהליך חינוכי שעברו בנושא "היציאה מהארון". התהליך התפרש על פני כמה חודשים ובמסגרתו שוחחו על הכאב והפחד, על הקבלה העצמית, על השלבים בתהליך, על החיפוש העצמי, על ההורים והסביבה, על הומופוביה, על הבדידות ועל היחד.

בתום התהליך החליטו חניכי וחניכות הקבוצה, להביא וליצור קטעים, שירים, סיפורים ומכתבים פרי עטם. זאת בתקווה שמילים אלו יפגשו בני נוער הנמצאים בנקודות שונות בתהליך גיבוש זהותם ויהוו מקום להזדהות, להשראה, להפגת התחושה של "להיות לבד בעולם", להשראה ולתקווה.

ספר זה פונה לכלל החברה הישראלית על גווניה – בניסיון לפתוח צוהר לתהליך ההתבגרות הייחודי של נוער להט"בי ושל נוער בכלל במדינת ישראל של המאה ה-21, המתחבטים בין זהויות וגילויים חדשים ומשתנים.